גמרא
פירוש
אִי דְּאִית לֵיהּ אַרְעָא אַחֲרִיתִי עֲלֵיהּ דִּידֵיהּ הָדַר אִי דְּלֵית לֵיהּ אַרְעָא אַחֲרִיתִי מַאי נָפְקָא לֵיהּ מִינָּה.
לְעוֹלָם דְּלֵית לֵיהּ אַרְעָא אַחֲרִיתִי דְּאָמַר לָא נִיחָא דְּלֶיהְוֵי {תהלים ל״ז:כ״א} לֹוֶה רָשָׁע וְלֹא יְשַׁלֵּם.
סוֹף סוֹף לְגַבֵּי אִידַּךְ נָמֵי לֹוֶה רָשָׁע וְלֹא יְשַׁלֵּם הוּא דְּאָמַר לְהָכִי זַבֵּינִי לָךְ שֶׁלֹּא בְּאַחְרָיוּת.
מַכְרֵיז רָבָא וְאִיתֵּימָא רַב פָּפָּא דְּסָלְקִין לְעֵילָּא וּדְנָחֲתִין לְתַתָּא הַאי בַּר יִשְׂרָאֵל דְּזָבֵין לֵיהּ חֲמָרָא לְיִשְׂרָאֵל חַבְרֵיהּ וְקָא אָתֵי גּוֹי1 וְאָנֵיס לֵיהּ מִינֵּיהּ דִּינָא הוּא דִּמְפַצֵּי לֵיהּ מִינֵּיהּ.
וְלָא אֲמַרַן אֶלָּא שֶׁאֵינוֹ מַכִּיר בָּהּ שֶׁהִיא בַּת חֲמוֹרוֹ אֲבָל מַכִּיר בָּהּ שֶׁהִיא בַּת חֲמוֹרוֹ לָא וְלָא אֲמַרַן אֶלָּא דְּלָא אָנֵיס לֵיהּ לְדִידֵיהּ וּלְאוּכָּפָא אֲבָל אָנֵיס לֵיהּ לְדִידֵיהּ וּלְאוּכָּפָא לָא.
אַמֵּימָר אָמַר אכולל ניקוד ופיסוק בפרקים מובחרים באדיבות הרב דן בארי, וניקוד בשאר מסכתות באדיבות דיקטה - המרכז הישראלי לניתוח טקסטים (CC BY-NC)
הערות
1 כן בכתבי היד. בדפוס וילנא מופיע הטקסט המצונזר: ״עכו״ם״.
2 כן בכתבי היד. בדפוס וילנא מופיע הטקסט המצונזר: ״עובד כוכבים״.
ודייק עלה היכי דמי אי דאית ליה ארעא אחריתי עלה הדר ואי דלית ליה ארעא אחריתי מאי נפקא ליה מיניה לעולם דלית ליה ארעא אחריתי ולא ניחא ליה דליהוי לוה רשע ולא ישלם סוף סוף לגביה דהאי לוקח לוה רשע ולא ישלם הוא. ופרקינן דאמר ליה להכי זביני לך שלא באחריות. ה(ו)א דדייקינן אדשמואל אי דאית ליה ארעא אחריתי עלה הדר ואוקימנא דלית ליה ארעא אחריתי, לאו למימרא דהא דשמואל לא מיתוקמא אלא בהכי, דהא עיקר טעמיה דשמואל דאמר אין מעיד לו עליה מפני שמעמידה בפני בעל חובו לאו בדידעינן דאיכא עליה בעל חוב קאי, אלא מספיקא נמי איכא למיחש דילמא איכא עליה בעל חוב כדברירנא (לעיל סי׳ קנב) משמעתא דלעיל דקא מקשינן אבבא דפרה וטלית וליחוש דילמא מטלטלי אגב מקרקעי אקני ליה, ואצטריכנן לאוקמה כגון שלקח ומכר לאלתר אי נמי דאמרי עדים ידענא ביה בפלניא דלא הויא ליה ארעא מעולם, דשמע מינה דאי הוה שתות ביני ביני כשיעור דיכיל לאקנויי מטלטלי אגב מקרקעי לבעל חוב מספיקא נמי חיישינן דילמא אקני ליה, ותו מדאוקימנא כגון דאמרי עדים דלא הויא ליה ארעא מעולם, דשמעתא מינה דאי לא אמרי הכי חיישינן. ועוד מדאקשינן מינה אאידך דשמואל דאמר השותפין מעידין זה לזה במידי דמסתלק מיניה שמעת מינה דמסתמא נמי חיישינן כדברירנא לעיל. וכיון דמספיקא פסלינן ליה כי אית ליה ארעא אחריתי נמי מאי הוי, אטו ידעינן כמה זוזי מסקי ביה כי היכי דלימא דכי אית ליה ארעא אחריתי שיעור חובו לאו נוגע בעדותו הוא. אלא על כרחיך כי קא מקשינן [לא מקשינן] אלא לאשמועינן דלא שנא הכי ולא שנא הכי לאו נוגע בעדותו הוא ממה נפשך, דאי אית ליה ללוה ארעא אחריתי כשיעור חובו כי אתי בעל חוב עליה הדר, דהא אין נפרעין מנכסים משועבדים במקום שיש נכסים בני חורין ואפי׳ הן זיבורית, ומאי הנאה אית ליה לאוקומה להאי ארעא בידא דלוקח ואמאי אינו מעיד, ואי דלית ליה ארעא אחריתי כשיעור חובו מאי נפקא ליה מינה לאוקמא להא בידו דלוקח כי היכי דתיקום בעל חובו, ומאי פסידא אית ליה לדידיה כי אתי בעל חוב ולא משכח מידי למגבא מלוקח. ואשתכח דלא שנא הכי ולא שנא הכי לאו נוגע בעדותו הוא ואמאי אינו מעיד. ומפרקינן לעולם אימא לך דאנפא דחששא [איכא] בהא מילתא, דחיישינן דילמא לית ליה ארעא אחריתי בשיעור חובו. ודקא קשיא לך מאי נפקא ליה מיניה לאוקמה קמי בעל חובו, דלא ניחא ליה דלקריוה אינשי לוה רשע ולא ישלם. וכי תימא סוף סוף לגבי דהאי לוקח לוה רשע ולא ישלם הוא, לאו קושיא היא, דאמר ליה להכי זביני לך שלא באחריות. ושמעינן מינה דכל כי האי גוונא אע״ג דלאו הנאת ממון היא הנאה הויא והוה ליה נוגע בעדותו. ובדין הוא דהוה יכיל לשנויי לעולם דלית ליה ארעא אחריתי וניחא ליה לאוקמיה קמי בעל חובו כי היכי דליתי בעל חוב ולשקלה, דאי קני איהו נכסי אחריני בתר דגביה בעל חוב להאי ארעא מלוקח לא מיחייב לשלומי מיניהו לא לבעל חוב ולא ללוקח, אלא משום דנכסי דעתיד למקנא דבר שלא בא לעולם הוא ואפשר אתי ואפשר לא אתי, ואמטול הכי לא חיישינן ליה. ובדין הוא נמי דהוה ליה לשנויי ליה לעולם דאית ליה ארעא אחריתי וכגון דשויה להא דזבין אפותיקי לבעל חוב, דכל כמה דלא מתברר דלאו ארעא דלוה היא אית ליה לבעל חוב לאפוקה מלוקח ולא מצי אמר ליה הנחתי לך מקום לגבות ממנו ואי מתנפקא מלוקח מחמת דאתברר דלאו ארעא דמוכר הות אית ליה לבעל חוב למהדר בזוזיה עליה דלוה דכמאן דזבין מיניה מידי דלאו דיליה דמי, והשתא כי מסהיד לאוקמה בידא דלוקח הוה ליה נוגע בעדותו מפני שמעמידה בפני בעל חובו, אלא חדא מתרי תלתא טעמי שני ליה: קס. ושמעינן נמי דהמוכר שדה לחברו שלא באחריות ואתא בעל חוב דמוכר [ו]קא טריף לה מינה אינו חוזר עליו, דאמר ליה להכי זביני לך שלא באחריות. וההיא דגרסינן בפרק מי שהיה נשוי (כתובות צב,א) נהי דאחריות דעלמא לא קביל עילויה אחריות דנפשיה מי לא קביל עילוי, לאו אמוכר דזבין שלא באחריות קאי, דנהי דאחריות דעלמא לא קביל לוקח עילויה אלא אדעתא דתהוי ליה אחריות אמוכר קא זבין, אחריות דנפשיה מי לא קביל, הא ודאי קבולי קביל, ולאו אדעתא דתהוי ליה אחריות דנפשיה אמוכר קא זבין, הלכך אי אתי בעל חוב דלוקח וטריף לה לא מיחייב מוכר לפצויי ליה, וכבר ברירנא התם בירור יפה. וההיא דאמרינן נמי התם (צא,א) נהי דאחריות דאימיה לא קביל עילויה אחריות דידיה מי לא קביל עילויה, שאני התם דמוכר גופיה קא בעי למטרפה, ומצי לוקח למימר ליה מאי אהני ליה דזבני מינך: קסא. ושמעינן נמי דאיתא לדרב זביד דאמר אפילו נמצאת שדה שאינה שלו אינו חוזר עליו, מדקאמר טעמא מפני שמעמידה בפני בעל חוב, ולא קאמר טעמא שאם תמצא שאינה שלו חוזר עליו, שמע מינה כרב זביד סבירא לן דאמר אינו חוזר: קסב. מכריז רבא ואי תימא רב פפא דסלקין לעילא ודנחתין לתתא האי בר ישראל דזבין ליה חמרא לישראל חבריה וקאתי גוי קאניס לה מיניה דינא הוא דמפצי לה מיניה ולא אמרן אלא שאינו מכיר בה שהיא בת חמורו של מוכר כו׳ ולא אמרן אלא דקאניס לה בלא אוכפה אבל אניס ליה ולאוכפה לא. דאע״ג דאין מכיר בה שהיא בת חמורו של מוכר, כיון דידע ליה לאוכפה דדידיה הוא, ולית ליה לגוי זכותא בגויה, וכי קא טעין דדידיה הוא שיקרא קא טעין, מדלגבי אוכפא שיקרא קא טעין לגבי חמרא נמי שיקרא קא טעין, ולא מיחייב מוכר לפצויי ליה. וש״מ דהיכא דאין מכיר בה שהיא בת חמורו של מוכר וקא אניס ליה בלא אוכפא, אע״ג דאכתי לא אייתי גוי סהדי דדידיה היא, מיחייב מוכר לפצויי ליה לטעמיה דרבא ודרב פפא, דאי אמרת דוקא בדאייתי סהדי אבל לא אייתי מאי לא מיחייב לפצויי ליה, אי הכי מאי איריא במכיר בה שהיא בת חמורו של מוכר ודקאניס לה ולאוכפה, כי ליכא חדא מהני נמי, כיון דלית ליה לגוי סהדי הא אמרת לא מפצי ליה. ועוד דאי אמרת דכי אמר רבא דמפצי ליה בדאית ליה סהדי, אי הכי כי אניס לה ולאוכפה נמי אמאי לא מפצי ליה, אטו משום דאניס ליה לאוכפא שלא בדין לחזיקינהו לסהדי בשקרי. אלא לאו ש״מ דקסבר רבא דאע״ג דלית ליה לגוי סהדי נמי מסתמא מיחייב לפצויי ליה. ואמטול הכי מסתברא לפרושי דהאי דינא דמפצי ליה דקאמר רבא לאו לפצויי ליה לגמרי הוא, דאחריותא דאונסא לא קביל עילויה, אלא לאשתעויי דינא בהדי גוי הוא, דדילמא גוי קושטא קא טעין וכי זבין ליה המוכר ללוקח מידי דלאו דידיה זבין ליה. ובדין הוא דלא ליחייבי למוכר לפצויי ליה ללוקח כלל עד דקאי לוקח בדינא בהדי גוי ומחייבין ליה בדינא לאהדוריה לחמרא לגוי, כדאמרינן התם גבי קרקע דאמר ליה מוכר ללוקח אחוי לי טירפך ואשלם לך, אלא שאני קרקע דכיון דמפיק לה מיניה דלוקח נמי כי מייתי מוכר או לוקח ראיה מחתינן ליה לגוה, לא מחייבינן ליה למוכר לפצויי ליה עד דכתבין ליה טירפא עליה דלוקח, דאי נמי מפקין לה מיניה מקמי הכין לית ליה פסידא, אבל בעלי חיים ושאר מטלטלי דאי מפיק להו תובע מנתבע מצי לאברוחינהו, מעיקרא נמי מיחייב מוכר לפצויי ליה ללוקח לאשתעויי דינא בהדי מערער מקמי דליפקינהו מלוקח. אי מצי דחי ליה מיניה בדינא מוטב, ואי לא חזינן, אי מחמת דאתברר דלאו חמרא דמוכר הוה משלים ליה ללוקח, ואי מחמת אונסיה דגוי דלא ציית דינא אי נמי מחמת שתקפו גוים, אפילו רבא ורב פפא מודו דלא משלים ליה ללוקח ולא מידי דלא קביל מוכר עילויה לא אחריותא דאונסין ולא אחריות גוים. ודוקא היכא דלא אתברר ללוקח מעיקרא דגוי שיקרא קא טעין, אבל היכא דאתברר דשיקרא קא טעין בחד מהני אנפי דאמרן ומאי דדמי להו, לא מחייבינן למוכר מעיקרא לאשתעויי דינא בהדי גוי כדאמרן. הדין הוא טעמיה דרבא ואיתימא רב פפא. ואמימר אמר אע״ג (דאיכא) [דליכא] כל הני לא מיחייב לפצויי ליה, מ״ט מידע ידעי דסתם גוי אנס הוא. וקיימא לן כאמימר. והני מילי היכא דליכא סהדי כשרי דחמורו של גוי היא, אבל היכא דאיכא סהדי דלגוי היא מיחייב לפצויי ליה, דדייקינן טעמא דקא אניס ליה מיניה, הא איכא סהדי מיחייב לפצויי ליה. וטעמא נמי דסתם גוי אנס הוא, מכלל דאי מתברר דדידיה היא מיחייב לפצויי ליה. ודוקא לאשתעויי דינא מעיקרא בהדי גוי כדברירנא לטעמיה דרבא ואי תימא רב פפא, אבל לשלומי ליה ללוקח לא מיחייב אלא היכא דבדיני ישראל מצי גוי לאפוקי לחמרא מלוקח, דכי האי גוונא ודאי כי אפקיה מלוקח מיחייב מוכר לשלומי ליה. ואי לא אפקיה אלא בדיני גוים דלאו בדיני ישראל, הרי המוכר פטור דמאי הוה ליה למעבד ליה. ודקאמרינן נמי דלכתחלה מיחייב לאשתעויי דינא בהדי גוי מקמי דליפקיה לחמרא מלוקח, דוקא היכא דבדיני גוים לית ליה פסידא למוכר לאודויי דאיהו זבניה להאי חמרא ללוקח, אבל היכא דאית ליה פסידא בהכי לא מיחייב לאשתעויי דינא בהדיה, דכיון דאית ליה פסידא בהכי כמאן דמחייבת ליה לשלומי דמי, וכי קביל עליה אחריותא בדיני ישראל אבל בדיני גוים לא קביל עילויה. הילכך אי מפיק ליה גוי לחמרא מלוקח בדין לפום דיני ישראל מיחייב מוכר לשלומי ליה, ואי לא לא. וש״מ דמטלטלי נמי להא מילתא בני אחריותא נינהו, ואי אפקינהו מערער מלוקח כדין אפילו במערער גוי מיחייב מוכר לשלומי ליה. ואין צריך לומר היכא דהאי מערער ישראל הוא ואיכא סהדי דדידיה נינהו, דודאי מיחייב לפצויי ליה, דכולהו מטלטלי חד דינא אית להו:רשימת מהדורות
© כל הזכויות שמורות. העתקת קטעים מן הטקסטים מותרת לשימוש אישי בלבד, ובתנאי שסך ההעתקות אינו עולה על 5% של החיבור השלם.List of Editions
© All rights reserved. Copying of paragraphs is permitted for personal use only, and on condition that total copying does not exceed 5% of the full work.
© כל הזכויות שמורות. העתקת קטעים מן הטקסטים מותרת לשימוש אישי בלבד, ובתנאי שסך ההעתקות אינו עולה על 5% של החיבור השלם.List of Editions
© All rights reserved. Copying of paragraphs is permitted for personal use only, and on condition that total copying does not exceed 5% of the full work.
הערות
הערות
Gemara
Peirush